<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן ש"ל</h1>
<h2>דף ז.</h2>
שאלת שער המת מותר הוא או אסור הוא. תשובה מסתברא שהוא אסור מדתנן בפרק קמא דערכין [ז' ע"א] האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ואקשינן עלה בגמרא אמאי אסורי הנאה הוא אמר רב באומרת תנו שערי לבתי, ואקשינן עלה אילו אמרה תנו יד לבתי מי יהבינן לה אמר רב פפא בפיאה נכרית קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק והא דומיא דבהמה קתני אלא אמר רב נחמן בר יצחק זו מיתתה אוסרתה וזו גמר (מיתה) [דינה] אוסרתה. ונראה לי פירושה דרב נחמן בר יצחק אוקי אפילו בשערה ממש ובנתלש ממנה בין גמר דינה למיתתה, והלכך באשה מותר משום דאין אוסרתה גמר דינה אלא מיתתה והלכך שער זה שנתלש ממנה קודם מיתתה מותר, אבל בהמה משנגמר דינה אסורה בהנאה הלכך לא שנא גזזה קודם מיתתה לא שנא לאחר מיתה לעולם אסור, אבל בנגזז מן האשה לאחר מיתה לכולי עלמא אסור מדאקשינן להדיא אמאי איסורי הנאה הוא. ועוד תניא כותיה דרב נחמן אשה היוצאה ליהרג [נהנין בשערה בהמה היוצאה ליהרג] אסורה בהנאה אלמא כולה בשעה שיוצאה ליהרג היא שנויה ומאי דלא פריש במתניתין פריש בבריתא. ומשום דקתני במתניתין גבי אשה האשה שמתה פירשה רב אפילו במתה ממש ומשום דלא אשכח לה (פיתרי) [פתרי] שיהא שערה הנגזז ממנה לאחר מיתה מותר בהנאה לעולם אוקמא דוקא בפיאה נכרית דלאו גופה היא. ומכאן אתה למד דלכולי עלמא שער המת אסור בהנאה.
ומפני שמצאתי בספר שופטים לרמב"ם ז"ל [פי"ד מהלכ' אבל הכ"א] שהתיר בקשתי לי חבר ומצאתי לי רב שהרמב"ן ז"ל אסר בתורת האדם שלו בשער ההוצאה מזו שבערכין. אחר כך בדקתי אחר דברי הרמב"ם ז"ל בפירושי המשנה שלו ומצאתיו שם שאסר בפירוש, וזה לשונו שכתב שם [ערכין פ"א מ"ד] זה שאמרו נהנין בשערה ובלבד שתאמר בעודה בחיים תנו שערי לפלונית שהוא דבר נפרד ממנה וכאילו נתנה דבר ממה שיש ברשותה אבל אם נהרגה ולא אמרה דבר שערה אסור בהנאה ע"כ, הנה (שהורה) [שהודה] בלאחר מיתה שהוא אסור. אף על פי שאפילו שם נראה לי שלא כיון להלכה מפני שהוא תפס שתי הלשונות דרב ודרב נחמן, ואף על גב דלא פליגי לענין דינא מכל מקום תרתי אוקמתא נינהו דלא דמיאן אהדדי, משום דקתני במתניתין מתה ומשמע ליה מתה ממש דרב לא אשכחה בשערה ממש ופרשה בפיאה נכרית ובמחובר בה בשעת מיתה וטעמא דאמרה תנו דלא בטיל לגבי דידה, דלא גרע ממטה הנקברת עמה או מכלים הנזרקין לה וכדאיתמר בגמרא עלה [ערכין ז' ע"ב] טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה הוא ומיתסר ולאו גופה ממש קאמר אלא בטל לגבה ומיתסר (בגופה) [כגופה], ורב נחמן אוקמה בין אמרה בין לא אמרה וכשנגזז קודם מיתה ובין גמר דינא למיתה, והוא ז"ל תפס שתי הלשונות ולא נתחוורו לי דבריו. ומכל מקום לענין הדין כבר הודה שם שהוא אסור ואלא שחזר בו בספר שופטים והתיר.
גם בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל התירו בפרק שור שנגח את הפרה [עי' ב"ק י' ע"א] גבי שור ולא אדם ותלו ההיתר באותה שמועה שבערכין ולא פרשו ובקשתי להולמה לדבריהם ולא עלתה לי. אחר כך נזדמנה לי גירסא אחרת שם בערכין בדתניא כותיה דרב נחמן והכין גרסי תניא כותיה דרב נחמן האשה שמתה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אין נהנין בשערה, ואולי עליה(ם) סמכו מדקתני האשה שמתה נהנין בשערה. וליתה דעל כרחין אף לאותה גירסא אינו אלא בשנגזז קודם מיתה, ולא הביא תניא כותיה דרב נחמן אלא משום דמפרש בה בהדיא זו מיתתה אוסרה וזו גמר דינה אוסרתה כלישניה דרב נחמן, ודרב נחמן לית לה פיתרי אלא בהכין.
ועוד דרב נחמן לא לאיפלוגי אלישנא דגמרא דאקשינן להדיא אמאי איסורי הנאה הוא קא אתי אלא לפרוקי היכי משכחת לה דמישתרי, ותדע לך דהא רב נחמן לא פליג אדינא אלא אאוקמתיה דרב ומשום דקשיא ליה מתניתין דקתני דומיא דבהמה מה התם גופה הכא נמי גופה ומשום הכי קא מהדר לאשכוחי אוקמתה למתניתין אפילו כשתמצא לומר דשערה ממש קאמר, וניחא ליה טפי לאוקומה בשערה ממש דומיא דבהמה וכשנגזז בין גמר דין למיתה ומתה דקתני ולא קתני יוצאה ליהרג משום דמיתה אוסרתה ולא גמר דינא, ולא ניחא ליה לאוקמה בפיאה נכרית דלאו דומיא דבהמה היא. ורב ניחא ליה טפי לאוקומה בפיאה נכרית משום דקתני מתה ולא קתני יוצאה ליהרג דאלמא אפילו מחובר בה בשעת מיתה מותר והיכי דמי בפיאה נכרית דלא גופה ממש, אבל לענין הדין זה וזה שוין. ועוד שאילו חלק רב נחמן לומר ששער המת לעולם מותר אם כן מאי זו וזו דקאמר וכי היתה עיקר הקושיא מבהמה לאשה שיבא רב נחמן לפרש מה בין בהמה לאשה והלא עיקר הקושיא לא היתה אלא דשער האשה שמתה אסור משום איסורי הנאה ואילו היה רב נחמן חולק בעיקר הזה לא היה לו לומר אלא רב נחמן אמר שער המת מותר משום כך או משום כך. ועוד תדע לך שזה דבר פשוט שלא נחלק בו אדם מדתניא בברייתא [ערכין ז' ע"ב] מתה אין נהנין מפני שהמת אסור בהנאה. אלא מילתא פשיטא היא דאם מתה אין נהנין דשערה כגופה, וזה מבואר.
